שחרור

מצאתי לנכון לפרסם פה הפעם את הפוסט האחרון מהבלוג שלי.

לעניות דעתי הוא עוסק בהיבט מסוים של הצבא שאין אנו דנים בו כאן מספיק: הג'ובניקים. הוא מתאר חווייה אישית שלי, אבל אני סומך עליכם, הקוראים, שתמצאו את ההקשר.

***

בסוף יום שני, השבוע, הייתי גמור. ישבתי ברכבת, אחרי טופס הטיולים יוצא שעשיתי, ולא האמנתי שזה נגמר. שאני לא צריך יותר לבוא לקריה. לא צריך יותר לקום בשש וחצי בבוקר. שבכמה שעות תמו להן שלוש השנים המבאסות ביותר בחיי. שבטח יש איזשהו קאץ'. שזה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. שבסוף מדובר בעצם במתיחה מוצלחת. שתפרוץ מחר מלחמה ויהיה עוצר שחרורים. שאני אצטרך לחזור לבסיס כדי למלא עוד טופס. שצה"ל עדיין לא מיצה את כל הדרכים להתעלל בי.
באותו יום, אחרי שהראיתי למש"קית השלישות את הדף של הוועדה הרפואית וקיבלתי טופס טיולים - כל מה שרציתי היה לסיים אותו וללכת. במבט ראשון זה נראה קלי קלות: להחתים ג'ובניק עייף ממשרד התורנויות, קצין ניהול שמת לעוף הביתה, פקידה במרפאה, אפסנאית ממורמרת ומש"קית שבוזה בביטחון מידע. חמש חתימות וגמרנו. חמש חתימות ואני אדם חופשי שהתחנה הבאה שלו היא מדור השחרורים.

במציאות הדברים היו הרבה יותר מייאשים. הג'ובניק לא היה במשרד בכלל, אלא טייל ברחבי הבסיס כל היום. האפסנאית הממורמרת אמרה לי לבוא באחת, כי היא בהפסקת צהריים. קצין הניהול התגלה כלא נוכח, הפקידה במרפאה לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה והמש"קית ביטחון מידע הלכה לאכול.

סוף טוב הכל טוב, כמובן. הג'ובניק ממשרד התורנויות חזר אחרי חמש שעות, האפסנאית הממורמרת החליטה שיותר משתלם לה לחתום לי מאשר לנפנף אותי (וגם באתי בארבע). את קצין הניהול הלא-עסוק-בעליל מצאתי לאחר מאמץ, הפקידה במרפאה הבינה מה אני רוצה והמש"קית ביטחון מידע לקחה לי את ה"מפלי בזלת". יום למחרת כבר קניתי את הכרטיסיה הראשונה שלי מזה שלוש שנים.

אחרי שהשתחררתי אתמול בבקו"ם וקיבלתי תעודת "שחרור בכבוד", שאין לה שום ערך חוץ מלדרג אותי כחייל סוג ג' (צבע ארד) - הגעתי היום לקריה כדי להיפרד מכולם.
ושמתי לב, בפעם המי יודע כמה, עד לאיזו רמה של שביזות וכמה חוסר תועלת יש במערך הג'ובניקי. אבל הנקודה היא שבתור חייל זה לא היה אכפת לי יותר מדי. היה אכפת לי שלהיות ג'ובניק זה חרא כי הייתי כזה. כי לא הייתי קרוב ללמצות את היכולות והכישורים שלי. כי הרגשתי שאני מבזבז את החיים שלי (ולמרבה הצער צדקתי). כי קיבלתי שכר חודשי השווה למשמרת לילה של מלצר. כי קיבלתי פקודות מטומטמות, מיותרות וחסרות היגיון. כי נמאס לי ורציתי הביתה. כי שנאתי לחיות ככה.
אבל כשאני אזרח, אני סוף סוף מסוגל להסתכל על הכל מנקודת מבט חיצונית. ושמתי לב שנהייתי הרבה יותר רגיש לסבל של החיילים האחרים שנשארו ביחידה שלי. כנראה שכשאתה סובל בעצמך אתה נוטה להיות פחות אמפתי לסבל של אחרים. מעניין אם אפשר להגיד את זה על כל האנטיפתים.

טיילתי בין המשרדים וראיתי את הסוליטייר ואת הייאוש. את השביזות ואת אובדן שמחת החיים. אמרתי שלום לאנשים וחשתי בקנאתם הבוערת כלהבה. לא האשמתי אותם, אני הייתי בצד השני גם כן - יותר מדי פעמים.
באותם רגעים, כשנפרדתי מכל אלו שעזרו לי להעביר את השירות בצורה נסבלת, התמלאתי לראשונה בתחושה שונה. לקח לי זמן להבין מה אני מרגיש כלפי אותם בחורים ובחורות אשר מעבירים את השנים היפות של חייהם בדיכאון כרוני. התחושה הזו הייתה רחמים.
רחמים כלפי מש"קיות האקסל, פקידות הלו"ז ומשק"י האאוטלוק. ובוז עצום כלפי אותם אנשים שחושבים שיש למדינה זכות להתעלל באזרחיה כך. לשים אותם במסגרת אטומה ועיוורת ולנצל אותם תמורת שכר עבדות. והכל לשם הביטחון, אלא מה.

אחרי שהרמתי כוסית לחיי האזרחות, אמרתי שהיה לי שירות בסדר סך הכל, וכולם אכלו פיצה על חשבוני, דאגתי כמובן להצטלם עם חבריי. עכשיו, שעות ספורות אחרי, אני מסתכל על התמונות הללו. של הבחור הצעיר עם הג'ינס שמחייך מאוזן לאוזן, מחובק עם כמה חיילים מחויכים גם כן. שמחים על ההזדמנות שניתנה להם להרגיש קצת את האזרחות. מאושרים על חופשה של כמה דקות מהמשרד המתועב, מעמדת המחשב המדכאת והעבודה הסזיפית והמיותרת. עבודה שלעולם לא נגמרת. חופשה מהמשמעת הבזויה, מההקפדה על הנהלים עד לרמת הפסיק.
אני מסתכל על התמונות הללו ומתמלא בעיקר כעס.

כעס אדיר על מה שהמדינה עושה, על מה שצה"ל עושה, על מה שאנחנו עושים - לאנשים צעירים, מוכשרים ואינטליגנטיים. כעס על השימוש הנלוז כל כך, המיותר והזוועתי של ישראל בכספי המיסים שאני מתחיל, ממש בימים אלו, לשלם. זעם בלתי נגמר על כך שבעבודה זמנית מחורבנת אני עצמי ממשיך להניע את הגלגל הנצחי של הדיכוי ההמוני והמיותר הזה - של האנשים שלמדתי להכיר כל כך טוב והפכו להיות חברי אמת שלי.

או אז אני נשבע שאעשה כל מה שאוכל כדי להפסיק זאת. לא אהסס להביע את מחאתי. לא אפחד להשמיע את קולי בנושא הכאוב והחשוב הזה. ולו רק על מנת לחסוך, אפילו מחייל אחד, את השירות הצבאי המיותר, הטיפשי והמתסכל שהיה לי. שירות צבאי וחסר משמעות שהוא עדיין, למרבה הצער, מנת חלקם של חבריי, ורבים כמותם.

***

שב בני, ואספר לך סיפור
על בחור עם המון מוטיבציה
הוא היה די מורעל, לצבא הוא גויס
בלי יותר מדי אינפורמציה

הוא רצה, בעיקר, להיות בקרבי
ולרכוש הרבה חברים
להחזיק את הנשק, להסתכל בין כוונות
ולהרוג הרבה ערבים

וכשזה לא יצא, אז במחנה או גל"צ
ואולי מודיעין או ממר"ם
לעשות תפקיד עם הרבה משמעות
כי "אתה הרי בחור חכם"

אבל עם חוסר מזל ופרוטקציות מעט
הגיע לאן שהגיע
זה קורה לכולם, זכור זאת ילדי
כי גם יומך עוד יגיע

ועברו הימים, והשמש זרחה
והעירה אותו משנתו
לתחנת האוטובוס הלך אביך
תיק גב שחור על כתפו

הוא ישב בקריה במשרד ממוזג
ותייק לא מעט טפסים
הוא בהה בתקרה ובזבז את שנותיו
וירד במהרה מהפסים

טבלת ייאוש, גם לוח פז"ם
למדוד איך שהזמן חולף
עברו חודשים, עברו שנים
ואביך נהיה סמ"ר עייף

ועבר עוד קצת זמן, שנוצל ברובו
לזעקות "עד מתי", זה ברור
השעמום הנורא איים להכריע
ואז הגיע יום השחרור

הוא ארז הכל ומסר לאפסנאי
וחזר הביתה מותש
איזה כיף לאותו בחור, חשב
בטח יש לו אחלה ת"ש

ובשתיית השחרור, הם דיברו בשבחיו
הדברים הנדושים, אבל היה די מושלם
וכשהכל נגמר הוא נפרד לשלום
והבטיח לא לבוא שוב לעולם

"כי שי שלנו בחור מקצועי
אבל הוא קודם כל בן אדם"
וכך נגמר עוד שירות מיותר
של חייל באגף כוח האדם

על אדונים ומשרתים, והצבא שיש לו תקציב

אז רציתי לדבר כאן על תקציב הביטחון. על היותו של צה"ל הצבא הבזבזני בעולם. על ניהול לקוי, שטוף באינטרסים ולוביסטים, שדואגים לטפטף לכותרות העיתונים שלל תחזיות מזרות אימה וסכנות אינספור בימים של המאבק על התקציב - האיום האיראני, הסורי והטאליבני. נשק ביולוגי ואטומי. צוללות וטילים סיניים. כותרות בעיתונים על הקמת ועד של נשות אנשי הקבע המסכנים אשר יוצאים לפנסיה בגיל 45 (!). הם לא יכולים להתאגד בגלל היותם חיילים, ומזל שיש את האישה האוהבת שתדאג להם לתנאים הוגנים. אולי להורדת גיל הפרישה ל-40.

רציתי לדבר על אהוד ברק, שדרש שתקציב הביטחון לא יקוצץ, ואפילו יוגדל. בסוף הוא לא הצליח, אמנם (תקציב הביטחון קוצץ הכי פחות מכל משרדי הממשלה, שנאלצו לבצע קיצוץ רוחבי. מחצית מהסכום שקוצץ יוחזר גם בשנה הבאה) - אבל זה לא משנה את הנכונות שלו להיאבק עליו. בראבו לברק הסוציאל דמוקרט. איזה מזל שהצטרפתם לממשלת נתניהו.

אולי מישהו מכם יוכל להסביר, במטותא, מה הקשר בין האיום האיראני לבזבוז אשר שורר בצה"ל ונשפך מכל פינה? האם עם ישראל חושב שקצין ג'ובניק בגיל 30 שמקבל רכב, לשכה ונהג הוא דבר ראוי?

רציתי לדבר על הבזבוזים הזועקים לשמיים, על כפילות התפקידים המיותרת בזרוע היבשה ובאכ"א, על הגנרלים שתמיד מנצחים את החולים, הקשישים וניצולי השואה. על הקיצוץ בחינוך כדי שלרס"ב ברדוגו יהיה עוד כסף לקנות קפה. על אינספור החיילים שנמצאים בארגון שמתייחס אליהם ככוח עבודה זול.

אז רציתי - אבל בימים האחרונים נתקלתי בשתי ידיעות שאולי ימחישו זאת בצורה הטובה ביותר.

חיילים בישלו וניקו עבור טיול קצינים מפיקוד המרכז ובני משפחותיהם

"החיים הטובים של קציני פיקוד המרכז. הקצינים הבכירים יצאו לטיול עם המשפחות - החיילים נאלצו לבשל, להכין עבורם את השטח וכמובן לנקות כשעזבו".

תגובת דובר צה"ל:
"על מנת לחסוך בעלויות ולהימנע מחברת קייטרינג אזרחית, הוזמן מזון ממקורות הפיקוד בלבד. הפעילות הוגדרה כפעילת צבאית על אף השתתפות בני המשפחה של הקצינים בה. פעילויות מאין אלו הן שגרתיות ובהן משתתפים כדרך קבע חיילים וקצינים בכל רמות הפיקוד".

כמה דברים:
* בכתבה מצוין כי הטיול התרחש בהר המערות שבכרמל. פעילות צבאית, אם יורשה לי להעריך, זו לא. לכל היותר פעילות במסגרת צבאית. משמע, לא מבצעית. משמע - טיול (הקצינים היו גם בלבוש אזרחי).

* הפעילות הזו שגרתית? נפלא. עם ישראל מוזמן לקרוא וללמוד לאן הולך הכסף שלו.

* שתבינו, לזה מגייסים חיילים לצה"ל. כדי שישמשו כמשרתים. אם למישהו היה ספק, הנה הוא מתנפץ לנגד עינינו. ומה שיפה הוא שלצבא באמת זול יותר לקחת חיילים ולשלם להם 356 שקל בחודש, על פני לשכור חברת קייטרינג ולשלם לה כמה אלפיות.

* אבל, וזה אבל גדול, המדינה מפסידה מליארדים מאותם חיילים המשרתים בצבא ולא מתפקדים כאזרחים עובדים שמשלמים מיסים. נערי האוצר אף מציינים זאת במפורש בחוק ההסדרים (זהירות, PDF) האחרון, בעמוד 117: ההפסד הקיים כיום משירות החובה הוא כ-11 מיליארד שקלים (!). סכום שלעומתו 320 מליון השקלים שעולה הממשלה המנופחת והרעש שנעשה בגללם בתקשורת מצטיירים כבדיחה.

ראש המטה הכללי גבי אשכנזי הוא ראש ועד העובדים של קציני צה"ל

ומהחיילים המיותרים, לקצינים ש"מפקדים" עליהם ומביאים אותם להישגים רבים מבחינה אישית ומקצועית.

במהלך הדיון על התקציב, הציג שר האוצר יובל שטייניץ את הנתונים הבאים לראש הממשלה: עלות הפרישה של קציני צה"ל, היוצאים לגמלאות בגיל 45, ללא הבדל בדרגתם ובתפקידם, היא כ-4.5 מיליארד שקלים בשנה. נתון מדהים, שאחריו אמר הרמטכ"ל: " אנשי הקבע אינם עובדי קבלן. הם לא עובדים, הם משרתים". משפט שאחריו אמר ראש הממשלה : "אני לא יכול לקבל את זה, כל מערכת יכולה להתייעל". הרמטכ"ל אשכנזי הגבר-גבר השיב לו אז בהתרסה: "אז אל תקבל".

אתם הבנתם את זה?
במדינה מתוקנת עובד ציבור כמו אשכנזי, ששכח באיזה משטר הוא חי, היה צריך לעוף הביתה מזמן על התחצפות כזו לבוס שלו. אבל אל דאגה, לאשכנזי לא יקרה כלום. הוא גיבור ישראל ואוי למי שיעז לגעת בו, או להעמידו במקומו. לאחר הישיבה אשכנזי התנצל בפני נתניהו. מזל, אחרת עוד היה אפשר לחשוב שאנחנו מדינה שבה לצבא יש יותר כוח מלממשלה - או משהו.

אשכנזי דואג לעובדים שלו. אנשי הקבע הם, כידוע, אוכלוסיה מופלה ומוחלשת הזקוקה להטבות אינספור, כולל קצבה של עשרות אלפי שקלים בחודש על כ-24 שנות שירות, גם אם העבירו את רובן בקריה.

גמלאי צה"ל יכולים להירגע: יש מי שדואג להם ללובי מול פקידי האוצר. המורים, הקשישים, הנכים והעובדים - להם אין בולדוזר שיגונן עליהם מפני גזירות התקציב.

תודה לך, גבי אשכנזי, אשר דאגת להיאבק בכל קיצוץ אפשרי ולהתעסק בדברים החשובים באמת. יש מי שדואג לביטחונם של אזרחי ישראל.

***

לקריאה נוספת:
* בין התירוצים לקיצוצים - מאמר בגלובס מאת סטלה קורין ליבר
* בכיר באוצר לנתניהו: אל תיכנס לברק. למדינה יש צבא ולא להיפך
* הקיבה של הצבא - טור של יוסי שריד ב"הארץ"
* לאן הולך תקציב הביטחון - סדרת כתבות

האם צבא ארה"ב הוא צבא של דפ"רים?

הסרט המלחמתי ג'ארהד (Jarhead), אשר יצא בשנת 2005, סוקר את מלחמת המפרץ הראשונה מנקודת מבטו של טוראי סוופורד, חייל מארינס בצבא האמריקאי.
באחת מן הסצנות הפותחות את הסרט, ה-Drill Instructor (תפקיד המקביל למ"כ טירונים בצה"ל), שואל את טוראי סוופורד, בתוך שטף של קללות על ישו, יוסף ומריה-המזדיינת-בדוגי, "מה הוא בכלל עושה שם". האחרון ממהר להשיב לו (בצעקות קורעות גרון, כמובן) - "הלכתי לאיבוד בדרך לקולג', המפקד!"

כך מונצח החייל האמריקאי השכיר-מתנדב בעינינו. חסר השכלה ו/או בן מיעוטים (אפרו-אמריקאי, מוצא מקסיקני) ו/או עני. ה"אתוס" הזה מונצח הכי טוב ע"י אמריקה. בסרטי המלחמה, בסדרות טלוויזיה קרביות למיניהן, בספרים עלילתיים ובפארודיות מכל סוג. החייל האמריקאי, אותו אזרח בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, לא היה חייב ללכת לצבא. הוא בחר בכך. לסכן את חייו למען מדינתו. להתנסות באמנות ההרג. מדוע?
ודאי לא היו לא ברירות אחרות.
ודאי הוא בן מיעוטים אשר מעוניין להשתלב במקום עבודה מסודר ובטוח, הדורש כישורים מינימליים. כך יוכל גם לקבל הכנסה קבועה וגם לזכות להוקרה ממדינתו.
ודאי הוא חסר השכלה. האזרחות אינה מחכה לו, העוני ממש מעבר לפינה, והוא חייב לספק אמצעי מחיה לו ולמשפחתו (הוריו, אשתו וילדיו).

ועוד שלל סיבות אשר ניתן למצות אותן בשני טיעונים עיקריים: האחת, לפיה המצטרפים לצבא התנדבותי יהיו בעיקר אפרו-אמריקאים (או כל מיעוט אתני אחר), והשניה - לפיה המגויסים לצבא התנדבותי יעשו זאת בעיקר משום שכר גבוה, ולא מתוך אהבה למדינתם. שני טיעונים אלו מוצאים מקום מרכזי לגמרי בוועדת גייטס (זהירות, PDF), אשר נידונה בהרחבה ברשומה הקודמת. ועדה זו, בקצרה, הייתה ועדה נשיאותית אשר הוקמה ביוזמת ריצ'רד ניקסון בשנות ה-70, לבחינת ביטול גיוס החובה בצבא האמריקאי. מטבע הדברים חבריה היו מודעים גם להתנגדות שצעד זה עלול לעורר, במיוחד בתקופת מלחמת ויאטנם הזכורה לרע - מלחמה מתמשכת אשר קרעה את החברה האמריקאית. הטיעונים והתשובות להם, כפי שנוסחו בוועדה, להלן:

"טיעון מס' 5: השכר הגבוה הדרוש לכוח מתנדב ימשוך בעיקר שחורים (כך במקור), אשר להם אופציות אזרחיות גרועות למדי. כך, כמות לא פרופורציונלית של שחורים יהיו בשירות צבאי. אזרחים לבנים כנראה יוותרו על הגיוס - מה שיוביל לצבא-שחורים. המתחים הגזעיים יגדלו בעקבות החשש של הלבנים מהתפתחות זו. כמו כן, צפויה מורת-רוח רבה מצד הקהילה השחורה על נשיאת נטל ההגנה על המדינה".
תשובה: הטענה השכיחה לפיה כוח התנדבותי יהיה מורכב משחורים בלבד, לבנים בלבד או כל אופציה אחרת, פשוט חסרת בסיס עובדתי. המחקר של הוועדה מראה כי הרכב כוחות הצבא לא ישתנה ביסודו. [...]
אם שכר גבוה אכן יוצר הזדמנויות בצבא התנדבותי שהן יותר אטרקטיביות עבור אוכלוסיה מסוימת, אזי הפתרון הוא לתקן את האפליה בחיים האזרחיים.
הטיעון לפיו שחורים יישאו בנטל לא-הוגן בהגנת המדינה, מערבבת בין שירות מתוך רצון לבין גיוס חובה. שחורים אשר מצטרפים לצבא התנדבותי מרצונם החופשי החליטו מראש כי שירות צבאי עדיף להם מבחינה כלכלית. הם מתייחסים לשירות צבאי כאפשרות מתגמלת, לא כאל גזרת גורל..."

"טיעון מס' 6: אלו המצטרפים לצבא התנדבותי יהיו בעיקר גברים מהמעמד הכלכלי הנמוך, המונעים בעיקר מתמורה כספית, ולא מפטריוטיות. צבא התנדבותי יהיה מורכב, למעשה, מ"שכירי חרב".
תשובה: […] איך בדיוק "שכירי חרב" לפתע יופיעו בכוחות הצבא כתוצאה מתשלום גבוה יותר ותנאים טובים יותר? המונח "שכירי חרב" נוגע לגברים אשר מתנדבים להילחם עבור התשלום בלבד, בדרך כלל בכוחותיו של צבא זר. אלו אשר יתנדבו לשרת בכוחות הצבא האמריקאי, יעשו זאת ממגוון סיבות, כולל פטריוטיות. העלאת השכר הנמוך, ממנו סובלים כרגע המשרתים, ושיפור תחומים אחרים בשירות, לא ישנו פתאום את המניע והיחס של המגויסים".

תשובות אלו (יחד עם הדגשות נוספות) היו קיימות גם ברשומה הקודמת, שעסקה בנושא. עם זאת, הן במהותן חברתיות-פילוסופיות. הן טובות ומספקות עד שמגיעים לרמת המעשה. יגיד המתנגד לביטול גיוס החובה את מה שאומר למעשה האמריקאי הממוצע - צבא ארה"ב הוא צבא של אנשים שלא היו להם אופציות אחרות. ביטוייה של תפיסה זו זהים לגמרי בעיני אנשי הוליווד והביטחוניסטים הישראלים אשר שוללים את קיומו של צבא מקצועי - דבר אשר מסרס את יכולתו של הצבא לגייס כוח עבודה זול ומאלץ אותו לפתות את אזרחיה הצעירים של ארצו לקריירה צבאית (I Want You, המפורסם).

דרוש אפוא להתמודד עם טענות אלו, ולהראות את האמת בנושא. זאת משום שארצות הברית דומה לישראל במובנים רבים. שתיהן דמוקרטיות מערביות, אשר אוכלוסייתן מורכבת ממהגרים. לכן, הפרכת הטענה לפיה צבא ארה"ב הוא צבא דפ"רים דרושה לא רק על מנת להשיב לכוחו המגן של ארה"ב את כבודו הרמוס, אלא גם לשלול את טיעוני ההפחדה נגד צבא מקצועי.



"The Heritage Foundation" ("מכון המורשת") הוא אחד ממכוני המחקר הגדולים והחשובים באמריקה. גוף עצום ורב מימדים זה נוהג לערוך מחקרים מקיפים ולחוות דעות הנוגעות למדיניות ארה"ב בנושאים שונים, בעיקרם הכלכלה, הביטחון והחוץ. ארגון זה נוטה באופן מובהק לצד השמרני של המפה, ותומך באופן גורף ברעיונות המפלגה הרפובליקנית.

מכון זה פרסם בשנה שעברה, היא השנה ה-35 במספר לביטול גיוס החובה (מאז 1973), מאמר מרתק. המאמר מבוסס על מחקר מקיף אשר נועד לבחון את הרכב האוכלוסיה של החיילים בצבא האמריקאי, חוגרים וקצינים, לפי הפרמטרים האובייקטיביים הבאים: רמת הכנסה, רמת השכלה, מוצא אתני (לבנים, שחורים) ועוד. כל זאת נכון לשנים 2006-2007. המסקנות הפתיעו אפילו את האמריקאים. ודאי וודאי שהם יפתיעו אותנו.

הצבא האמריקאי מכיל חיילים מרקע סוציו-אקונומי נמוך בכמות קטנה משמעותית מבאוכלוסיה הכללית

ההנחה הרווחת היא, כאמור, שצבא מקצועי מושך אליו צעירים בעלה הכנסה נמוכה באחוז לא פרופורציונלי לצעירים ממעמד הביניים והמעמד הגבוה. כך נוצר רושם שצבא ארה"ב הוא "צבא של עניים ופושעים לשעבר". צבא אשר אינו חושש לגייס בעלי רישום פלילי כדי לעמוד בנטל.

על רקע זה מעניין לראות את הגרף הבא, הסוקר את השכונות מהן מגיעים המגויסים. מה לעשות, רובן אינן שכונות מצוקה:



מנתונים אלו נובע כי:
* רוב המגויסים (כ-65 אחוז!) מייצגים את מעמד הביניים, בנטיה משמעותית לכיוון מעמד הביניים הגבוה.
* כרבע מהמגויסים באים משכונות בעלות המעמד הכלכלי הגבוה ביותר בארה"ב ("שני העשירונים העליונים").
* רק כעשירית מכלל המגויסים מגיעים מהשכונות בעלות ממוצע ההכנסה הנמוך ביותר ("שני העשירונים התחתונים").

מעניין גם להשוות נתונים אלו לאוכלוסיה הכללית:
* אזרחים בגילאים 18-24 החיים בשכונות מצוקה מהויים כ-20% מהאוכלוסיה בארה"ב, אולם רק כחצי מכך בצבא - כלומר, הצבא, כארגון, נוטה למשוך באופן מובהק פחות אזרחים מהשכבות החלשות מכלל כוח העבודה.
* יותר מחצי מהמגויסים הטריים לצבא האמריקאי מייצגים את תושבי השכונות העשירות במדינה.

אחוזי החיילים המשכילים בצבא האמריקאי גבוהים לאין שיעור מאלו באוכלוסיה הכללית

הנתון הבא לא צריך להפתיע: רק 1.4 אחוז מהמגויסים לצבא ארה"ב היו חסרי השכלה תיכונית. נסתכל שוב על המספר הזה. עכשיו נשים לב לנתון הבא: כ-20.8 מהגברים בגילאי 18-24 באותה שנה מכל ארה"ב היו בעלי נתונים דומים. מה שאומר כי החייל האמריקאי הוא בעל סיכוי נמוך פי 20 (!) מעמיתו האזרח, להיות חסר השכלה בסיסית.

אמנם, רבים מהמתגייסים בצבא ארה"ב הם חסרי השכלה אקדמאית (קולג'), מהסיבה הפשוטה שרובם אכן מתגייסים לפני שיכלו להשלים תואר. עם זאת, חשוב לציין שני דברים: האחד, רובם המכריע אכן משלימים תואר אקדמי עם שחרורם (יהיה גילם אשר יהיה) - ובמימון הצבא. שנית, המובחרים שבהם זוכים לתואר רשמי בתורת המלחמה ממכללות ייעודיות, כגון ווסט פוינט - מכללה יוקרתית ביותר המיועדת לקצינים ומוצבת כתנאי לקבלת דרגת הסג"ם שלהם. נסו להשוות את כל זה למכללת פו"ם ולתארים המשולבים של קצינים בכירים היוצאים לחופשת לימודים.

את המדד לאיכותם של המתגייסים קבע צבא ארה"ב בדמות מבחן בשם AFQT, שהן ראשי ל-Armed Forces Qualifying Test. מבחן זה נערך כל שנה לתלמידי תיכון בשנה ה-11 (תלמידי י"א), והוא משמש ככלי עיקרי בבחינת התאמתם לשירות צבאי. המבחן כולל נושאים כמו: מדע, אוצר מילים, יכולות מתמטיות, מכניקה ואלקטרוניקה. התלמיד נדרש לעבור ציון סף מסוים על מנת בכלל להיות מועמד לשירות ביטחון. כדי להיות, לדוגמה, בחיל הנחתים (המקביל, בהווייתו, לחטיבת גולני הישראלית) נדרש הצעיר האמריקאי לידע רב ומגוון ולהשכלה ממוצעת ומעלה.



בעוד שבצבא ארה"ב, אחוז בוגרי התיכון מהווה כ-92 אחוז (!) מהמגויסים, בכלל ארה"ב הוא כמעט שליש מזה (36 אחוז).

כמו כן ניתן לראות שאחוז האקדמאים בצבא ארה"ב לא שונה משמעותית מזה שבאוכלוסיה הכללית. כלומר, כאשר אנו נדרשים לתואר דה-פקטו, ניתן לראות שהמגויסים לא נופלים בהרבה מאחיהם האזרחים. בעוד ש-6.8 אחוז מהאוכלוסיה הכללית הם אקדמאים, בצבא ארה"ב זהו 4.2 אחוז. חשוב לציין שמדובר כאן על מגויסים טריים. חלק לא מבוטל מהם (בעיקר קצינים) ישלימו השכלה אקדמית במהלך שירותם, כאמור.

צבא ארה"ב אינו "צבא-שחורים". כמות הלבנים והשחורים שבו הוא כמעט ביחס של אחד-לאחד לאוכלוסיה הכללית

בניגוד למה שנהוג לחשוב, לאפרו-אמריקאים אין נתח משמעותי בצבא יותר ממה שיש להם בכל ארה"ב. דמות החייל האמריקאי הקלישאתית היא כמובן של שחום-עור. אפילו בפרק האחרון של "ארץ נהדרת" ניתן היה לראות זאת. המציאות, כצפוי, שונה לחלוטין (לחצו להגדלה):



* אוכלוסיית ארה"ב מונה כ-62 אחוז לבנים. בצבא ארה"ב האחוז כמעט זהה, ואפילו גבוה יותר - כ-65.
* כנ"ל לגבי שחומי העור. 11.87 באוכלוסיה הכללית, לעומת כ-12 אחוז בצבא ארה"ב.
* המיעוטים שלא מיוצגים כראוי בצבא, ביחס לנתח שלהם באוכלוסיה הכללית, הם אסיתיים ו"בעלי גזע מעורב".
* יוצאים מהכלל הם אינדיאנים ותושבי אלסקה דווקא - אשר היחס בין כמותם באוכלוסיה לעומת נתחם בצבא הוא כמעט פי שלוש (לטובת הצבא). אולם כשמדובר באחוזים זעירים כל כך, ולאור כל האמור, אין ממש בנתון זה.

כל הנתונים לעיל מתייחסים אך ורק לאוכלוסיית המתגייסים הטריים. כאשר מדברים על אוכלוסיית הקצינים בצבא האמריקאי, הם מתחדדים עוד יותר - יותר לבנים, יותר משכילים, מצב סוציו-אקונומי גבוה יותר. מגמה זו עולה ככל שמתקדמים בסולם הדרגות. יושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, האדמירל מייק מאלן, מייצג היטב את דמותו של הקצין בצבא ארה"ב. הוא סיים את לימודיו באקדמיה הימית של ארצות הברית בגיל 22. 17 שנים מאוחר יותר, סיים את לימודיו בבית הספר של הצי ללימודים מתקדמים. הוא בעל תואר שני בחקר ביצועים ובוגר הרווארד. הלוואי עלינו.

אם כבר יש משהו להגיד בגנות צבא ארה"ב, זה על האפליה בין שחורים ללבנים - רק 2% מהקצינים הם שחורים.

אבל זה כבר סיפור אחר.



***

לקריאה נוספת:
* מי משרת בצבא ארה"ב
* הדמוגרפיה בצבא - אם לא נוח לך, הבעיה אצלך
* הצבא ההתנדבותי - The All Volunteer Force