שחרור

מצאתי לנכון לפרסם פה הפעם את הפוסט האחרון מהבלוג שלי.

לעניות דעתי הוא עוסק בהיבט מסוים של הצבא שאין אנו דנים בו כאן מספיק: הג'ובניקים. הוא מתאר חווייה אישית שלי, אבל אני סומך עליכם, הקוראים, שתמצאו את ההקשר.

***

בסוף יום שני, השבוע, הייתי גמור. ישבתי ברכבת, אחרי טופס הטיולים יוצא שעשיתי, ולא האמנתי שזה נגמר. שאני לא צריך יותר לבוא לקריה. לא צריך יותר לקום בשש וחצי בבוקר. שבכמה שעות תמו להן שלוש השנים המבאסות ביותר בחיי. שבטח יש איזשהו קאץ'. שזה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. שבסוף מדובר בעצם במתיחה מוצלחת. שתפרוץ מחר מלחמה ויהיה עוצר שחרורים. שאני אצטרך לחזור לבסיס כדי למלא עוד טופס. שצה"ל עדיין לא מיצה את כל הדרכים להתעלל בי.
באותו יום, אחרי שהראיתי למש"קית השלישות את הדף של הוועדה הרפואית וקיבלתי טופס טיולים - כל מה שרציתי היה לסיים אותו וללכת. במבט ראשון זה נראה קלי קלות: להחתים ג'ובניק עייף ממשרד התורנויות, קצין ניהול שמת לעוף הביתה, פקידה במרפאה, אפסנאית ממורמרת ומש"קית שבוזה בביטחון מידע. חמש חתימות וגמרנו. חמש חתימות ואני אדם חופשי שהתחנה הבאה שלו היא מדור השחרורים.

במציאות הדברים היו הרבה יותר מייאשים. הג'ובניק לא היה במשרד בכלל, אלא טייל ברחבי הבסיס כל היום. האפסנאית הממורמרת אמרה לי לבוא באחת, כי היא בהפסקת צהריים. קצין הניהול התגלה כלא נוכח, הפקידה במרפאה לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה והמש"קית ביטחון מידע הלכה לאכול.

סוף טוב הכל טוב, כמובן. הג'ובניק ממשרד התורנויות חזר אחרי חמש שעות, האפסנאית הממורמרת החליטה שיותר משתלם לה לחתום לי מאשר לנפנף אותי (וגם באתי בארבע). את קצין הניהול הלא-עסוק-בעליל מצאתי לאחר מאמץ, הפקידה במרפאה הבינה מה אני רוצה והמש"קית ביטחון מידע לקחה לי את ה"מפלי בזלת". יום למחרת כבר קניתי את הכרטיסיה הראשונה שלי מזה שלוש שנים.

אחרי שהשתחררתי אתמול בבקו"ם וקיבלתי תעודת "שחרור בכבוד", שאין לה שום ערך חוץ מלדרג אותי כחייל סוג ג' (צבע ארד) - הגעתי היום לקריה כדי להיפרד מכולם.
ושמתי לב, בפעם המי יודע כמה, עד לאיזו רמה של שביזות וכמה חוסר תועלת יש במערך הג'ובניקי. אבל הנקודה היא שבתור חייל זה לא היה אכפת לי יותר מדי. היה אכפת לי שלהיות ג'ובניק זה חרא כי הייתי כזה. כי לא הייתי קרוב ללמצות את היכולות והכישורים שלי. כי הרגשתי שאני מבזבז את החיים שלי (ולמרבה הצער צדקתי). כי קיבלתי שכר חודשי השווה למשמרת לילה של מלצר. כי קיבלתי פקודות מטומטמות, מיותרות וחסרות היגיון. כי נמאס לי ורציתי הביתה. כי שנאתי לחיות ככה.
אבל כשאני אזרח, אני סוף סוף מסוגל להסתכל על הכל מנקודת מבט חיצונית. ושמתי לב שנהייתי הרבה יותר רגיש לסבל של החיילים האחרים שנשארו ביחידה שלי. כנראה שכשאתה סובל בעצמך אתה נוטה להיות פחות אמפתי לסבל של אחרים. מעניין אם אפשר להגיד את זה על כל האנטיפתים.

טיילתי בין המשרדים וראיתי את הסוליטייר ואת הייאוש. את השביזות ואת אובדן שמחת החיים. אמרתי שלום לאנשים וחשתי בקנאתם הבוערת כלהבה. לא האשמתי אותם, אני הייתי בצד השני גם כן - יותר מדי פעמים.
באותם רגעים, כשנפרדתי מכל אלו שעזרו לי להעביר את השירות בצורה נסבלת, התמלאתי לראשונה בתחושה שונה. לקח לי זמן להבין מה אני מרגיש כלפי אותם בחורים ובחורות אשר מעבירים את השנים היפות של חייהם בדיכאון כרוני. התחושה הזו הייתה רחמים.
רחמים כלפי מש"קיות האקסל, פקידות הלו"ז ומשק"י האאוטלוק. ובוז עצום כלפי אותם אנשים שחושבים שיש למדינה זכות להתעלל באזרחיה כך. לשים אותם במסגרת אטומה ועיוורת ולנצל אותם תמורת שכר עבדות. והכל לשם הביטחון, אלא מה.

אחרי שהרמתי כוסית לחיי האזרחות, אמרתי שהיה לי שירות בסדר סך הכל, וכולם אכלו פיצה על חשבוני, דאגתי כמובן להצטלם עם חבריי. עכשיו, שעות ספורות אחרי, אני מסתכל על התמונות הללו. של הבחור הצעיר עם הג'ינס שמחייך מאוזן לאוזן, מחובק עם כמה חיילים מחויכים גם כן. שמחים על ההזדמנות שניתנה להם להרגיש קצת את האזרחות. מאושרים על חופשה של כמה דקות מהמשרד המתועב, מעמדת המחשב המדכאת והעבודה הסזיפית והמיותרת. עבודה שלעולם לא נגמרת. חופשה מהמשמעת הבזויה, מההקפדה על הנהלים עד לרמת הפסיק.
אני מסתכל על התמונות הללו ומתמלא בעיקר כעס.

כעס אדיר על מה שהמדינה עושה, על מה שצה"ל עושה, על מה שאנחנו עושים - לאנשים צעירים, מוכשרים ואינטליגנטיים. כעס על השימוש הנלוז כל כך, המיותר והזוועתי של ישראל בכספי המיסים שאני מתחיל, ממש בימים אלו, לשלם. זעם בלתי נגמר על כך שבעבודה זמנית מחורבנת אני עצמי ממשיך להניע את הגלגל הנצחי של הדיכוי ההמוני והמיותר הזה - של האנשים שלמדתי להכיר כל כך טוב והפכו להיות חברי אמת שלי.

או אז אני נשבע שאעשה כל מה שאוכל כדי להפסיק זאת. לא אהסס להביע את מחאתי. לא אפחד להשמיע את קולי בנושא הכאוב והחשוב הזה. ולו רק על מנת לחסוך, אפילו מחייל אחד, את השירות הצבאי המיותר, הטיפשי והמתסכל שהיה לי. שירות צבאי וחסר משמעות שהוא עדיין, למרבה הצער, מנת חלקם של חבריי, ורבים כמותם.

***

שב בני, ואספר לך סיפור
על בחור עם המון מוטיבציה
הוא היה די מורעל, לצבא הוא גויס
בלי יותר מדי אינפורמציה

הוא רצה, בעיקר, להיות בקרבי
ולרכוש הרבה חברים
להחזיק את הנשק, להסתכל בין כוונות
ולהרוג הרבה ערבים

וכשזה לא יצא, אז במחנה או גל"צ
ואולי מודיעין או ממר"ם
לעשות תפקיד עם הרבה משמעות
כי "אתה הרי בחור חכם"

אבל עם חוסר מזל ופרוטקציות מעט
הגיע לאן שהגיע
זה קורה לכולם, זכור זאת ילדי
כי גם יומך עוד יגיע

ועברו הימים, והשמש זרחה
והעירה אותו משנתו
לתחנת האוטובוס הלך אביך
תיק גב שחור על כתפו

הוא ישב בקריה במשרד ממוזג
ותייק לא מעט טפסים
הוא בהה בתקרה ובזבז את שנותיו
וירד במהרה מהפסים

טבלת ייאוש, גם לוח פז"ם
למדוד איך שהזמן חולף
עברו חודשים, עברו שנים
ואביך נהיה סמ"ר עייף

ועבר עוד קצת זמן, שנוצל ברובו
לזעקות "עד מתי", זה ברור
השעמום הנורא איים להכריע
ואז הגיע יום השחרור

הוא ארז הכל ומסר לאפסנאי
וחזר הביתה מותש
איזה כיף לאותו בחור, חשב
בטח יש לו אחלה ת"ש

ובשתיית השחרור, הם דיברו בשבחיו
הדברים הנדושים, אבל היה די מושלם
וכשהכל נגמר הוא נפרד לשלום
והבטיח לא לבוא שוב לעולם

"כי שי שלנו בחור מקצועי
אבל הוא קודם כל בן אדם"
וכך נגמר עוד שירות מיותר
של חייל באגף כוח האדם