צבא של עבדים או צבא של שכירי חרב?

סיפור יפה שמצאתי בשיטוטי ברשת

נשיא ארצות הברית ניקסון הקים את ועדת גייטס במרס 1969, בראשות שר ההגנה לשעבר תומס גייטס.

מילטון פרידמן, הכלכלן היהודי-אמריקאי זוכה פרס הנובל, שהיה חבר בועדה, ניצל את מיטב כשרונו הרטורי כדי לשכנע את חברי הוועדה בנחיצותו של צבא המבוסס אך ורק על מתנדבים. באחד השימועים שנערכו בוועדה התרעם מפקד הכוחות האמריקאיים בווייטנאם, ויליאם ווסטמורלנד, ואמר שאינו מעוניין לפקד על צבא של "שכירי חרב". פרידמן לא נבהל והזדרז להשיב לו בשאלה: "היית מעדיף לפקד על צבא של עבדים?" וסטמורלנד רתח: "אני לא אוהב שקוראים למגויסים הפטריוטיים שלנו עבדים," אמר. "אני לא אוהב שקוראים למתנדבים הפטריוטיים שלנו שכירי חרב," החזיר לו פרידמן – והטעים שאם הם אכן כאלה, הרי הוא עצמו פרופסור 'שכיר חרב', וּוסטמורלנד - גנרל 'שכיר חרב', וכולנו שוכרים עורכי דין 'שכירי חרב', וקונים בשר מקצבים 'שכירי חרב'.

נראה שאנחנו יכולים ללמוד ממדינות אחרות שביצעו את המעבר מגיוס חובה לצבא מקצועי - איך בוצע השינוי, ומי היחס כלפיו לאחר שחלפו עשרות שנים. אשתדל לפרסם פוסטים בנושא מדי פעם.

תעשי קפה חיילת

יעל הדר, שחקנית שסיימה לאחרונה להקליט אלבום ראשון כזמרת ויוצרת, הוציאה כסינגל ראשון את השיר והקליפ: "תעשי קפה". השיר הוא שיר מחאה כנגד היחס הברור שיש לצבא, ובפרט למפקדים כלפי חיילות. בין השאר יעל שרה על השיעמום, על זה שהיא רצתה לתרום למדינה, ואפילו הגיעה עם מוטיבציה (להיות טייסת קרב) אך לא נתנו לה לממש את עצמה - והציבו אותה כפקידה. יעל אומרת בראיונות שהשיר מבוסס על השירות שלה. עצוב שאישה מוכשרת (לפחות במשחק) מרגישה שהיא בזבזה שנתיים מהחיים שלה. איך אנחנו כחברה יכולים להסתכל על עצמנו במראה?
חייבים לעשות שינוי ביחס כלפי החיילים, ונראה שהשינוי עובר דרך הענקת שכר הוגן (לפחות שכר מינימום), מה שישפר את הערכה כלפי החיילים (לא עוד "כוח עבודה זול"), וגם את ההערכה העצמית שלהם.
שימו לב שאפשר לתרום למדינה גם בשכר (יעידו המורים, משרתי הקבע, השוטרים, הרופאים, השרים, חברי הכנסת וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור).